החלטה בתיק בע"ח 43851-09-11

בפני בקשה להורות למשיבה להעביר לידי המבקש חומר שלטעמו הינו רלבנטי להוכחת טענתו בדבר  אכיפה בררנית כנגדו.

האשמה המיוחסת למבקש הינה כי ב-31.3.09 החזיק שלא כדין 2 תוכים מסוג קקדו מלוכי, חיית בר מוגנת, על פי נספח 1 לאמנת CITES- עבירה  בניגוד לסעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק להגנת חיית הבר התשט"ו-1955.

מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט שהקנס שבצידה נמוך וניתן להגיש לגביה כתב אישום בנסיבות מחמירות.

טוען המבקש כי במקרה זה לא נתמלאו התנאים להגשת כתב אישום במקום הסתפקות בקנס כספי נמוך וכי שיקולים זרים הניעו המשיבה לעשות כן. לטענתו, אף שמודה בעבירה, סבור כי  יפגע מהעמדתו לדין, מה עוד שבכוונתה המוצהרת של המשיבה לעתור לעונש חמור מהקנס המקורי שנקבע לעבירה זו.

 המשיבה אינה חולקת על כך שבידיה החומר המבוקש אלא טוענת כי אין זה חומר חקירה דרוש וכי לכל היותר היה מקום להגיש עתירה מנהלית . כמו כן טוען כי הואיל והודה אין צורך בקבלת החומר.

המצב המשפטי:

זכות העיון העומדת לנאשם בכל הנוגע לחומר החקירה מעוגנת בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ]התשמ"ב-1982 הקובע:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו"

זכותו זו של נאשם נגזרת מן הזכות למשפט הוגן ואין חולק כי עיון במלוא חומר החקירה הנוגע למשפט מהווה תנאי בלעדיו אין ליכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו כדבעי (ראו: בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (תק על 2005(3) 3453, פיסקה 12 (2005); בש"פ 6640/06 קרוכמל נ' מדינת ישראל (תק על 2006(3) 3730, פיסקה ט' (2006).

מה נחשב, אפוא, "חומר חקירה"?

הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי חובת מסירת החומר לעיון הנאשם או סניגורו חלה על חומר שהינו רלוונטי לאישום. נוכח תכליתה של הזכות לעיון פירשה הפסיקה מבחן זה באופן המותיר "שוליים רחבים גם למקרים שבהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית" (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים (פ"ד נז(4) 625, 633 (2003) על כן, נפסק כי בגדר "חומר חקירה" יכללו גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל (פ"ד לט(4) 124) וכי הגדרתו "משתרעת על כל חומר הקשור, בין במישרין ובין בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני בית המשפט" (בש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (תק על 2005(2) 1413).

 יחד עם זאת, נפסק כי הקביעה מה הוא "חומר חקירה" ראוי לה שתהא מודרכת על ידי כללי השכל הישר במטרה לאפשר לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מפני המיוחס לו וכי אין להפליג למרחקים ולכלול במסגרת זו באופן גורף כל ראיה שהרלוונטיות שלה למשפט היא "רחוקה ושולית" (עניין אל הוזייל, 129). סייג זה חשוב במיוחד נוכח העובדה שזכות העיון עלולה לפגוע בזכויותיהם של צדדים שלישיים או באינטרסים ציבוריים חיוניים. על כן, ככל שהזיקה בין השאלות העשויות להיות שנויות במחלוקת במשפט ובין החומר שגילויו מתבקש רחוקה יותר, יש ליתן משקל רב יותר לאינטרסים העלולים להיפגע עקב חשיפתו (ראו: עניין זאבי, פיסקה 13; עניין התובע הצבאי הראשי, 636-635; עניין בן יעיש, פיסקה 7).

טענת האכיפה הבררנית selective enforcement )):

כידוע, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, על החלטתה של התביעה להעמיד אדם לדין לעמוד במבחנים המקובלים של כל החלטה מנהלית אחרת, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים עניינים, סבירות ועוד, אך יחד עם זאת, יש לזכור כי על התביעה להעריך גם את יכולתה להוכיח אישומים כנגד חשוד, ואת העניין הציבורי שבהעמדתו לדין, ומשכך, עליה לשקול שיקולים רבים, ויתכן ,כי בסופו של יום, שקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים, לא תניב החלטה זהה. אין בכך כדי לקבוע שהייתה אכיפה בררנית במקרה של אחד מהם.

לאחרונה, שב בית המשפט העליון על הלכה זו בע"פ 37/07 פרג נ' מ"י, מיום 10.3.08, מפי כב' השופטת חיות:

"הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין".

בע"פ 3215/07 פלוני נ' מ"י, מיום 4.8.08, הבהיר בית המשפט העליון את שלבי הוכחת הטענה לאכיפה בררנית, וקבע כי על הנאשם יהיה  להראות, בראש ובראשונה, כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. עוד קבע בית המשפט העליון, כי מטבע הדברים, מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם מוטל על כתפו של הנאשם, כאשר התביעה, ככל רשות מינהלית נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין.

מסקנות:

הבקשה כזכור הינה להעביר לידי המבקש נהלי האכיפה הקיימים בעבירה זו, רשימת המקרים בהם לא הסתפקו בדוח ברירת משפט והוגש כתב אישום לכשהיה מדובר בתוכי קקדו מלוכי ,וכן רשימה מלאה של דוחות ברירות משפט שהוגשו ב-3 השנים האחרונות .